תנ"ך על הפרק - בראשית ד - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית ד

4 / 929
היום

הפרק

קין והבל

וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְהוָֽה׃וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה׃וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיהוָֽה׃וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהוָ֔ה אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ׃וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ׃הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ׃וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי׃וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה׃וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ׃כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ׃וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־יְהוָ֑ה גָּד֥וֹל עֲוֺנִ֖י מִנְּשֹֽׂא׃הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כָל־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי׃וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ יְהוָ֗ה לָכֵן֙ כָּל־הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם יְהוָ֤ה לְקַ֙יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת־אֹת֖וֹ כָּל־מֹצְאֽוֹ׃וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־נ֖וֹד קִדְמַת־עֵֽדֶן׃וַיֵּ֤דַע קַ֙יִן֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ׃וַיִּוָּלֵ֤ד לַֽחֲנוֹךְ֙ אֶת־עִירָ֔ד וְעִירָ֕ד יָלַ֖ד אֶת־מְחֽוּיָאֵ֑ל וּמְחִיּיָאֵ֗ל יָלַד֙ אֶת־מְת֣וּשָׁאֵ֔ל וּמְתוּשָׁאֵ֖ל יָלַ֥ד אֶת־לָֽמֶךְ׃וַיִּֽקַּֽח־ל֥וֹ לֶ֖מֶךְ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָדָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית צִלָּֽה׃וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת־יָבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה׃וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כָּל־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב׃וְצִלָּ֣ה גַם־הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת־תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כָּל־חֹרֵ֥שׁ נְחֹ֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל וַֽאֲח֥וֹת תּֽוּבַל־קַ֖יִן נַֽעֲמָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר לֶ֜מֶךְ לְנָשָׁ֗יו עָדָ֤ה וְצִלָּה֙ שְׁמַ֣עַן קוֹלִ֔י נְשֵׁ֣י לֶ֔מֶךְ הַאְזֵ֖נָּה אִמְרָתִ֑י כִּ֣י אִ֤ישׁ הָרַ֙גְתִּי֙ לְפִצְעִ֔י וְיֶ֖לֶד לְחַבֻּרָתִֽי׃כִּ֥י שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקַּם־קָ֑יִן וְלֶ֖מֶךְ שִׁבְעִ֥ים וְשִׁבְעָֽה׃וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן׃וּלְשֵׁ֤ת גַּם־הוּא֙ יֻלַּד־בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
את אחיו וגו'. את אחיו את הבל – הבל ואחותו, קין ואחותו אאת רבויא הוא, וטעם רבוי זה הוא כדי שלא יקשה איפה נשאו להם הבל וקין נשים והקימו העולם. וע' סנהדרין נ"ח ב' ולפנינו בפ' אחרי בפ' ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו חסד הוא. .
(יבמות ס"ב א') ומחלבהן. מהו מחלבהן – משמניהון דידהו בכלומר מהמובחר שבאותו המין, לחד מ"ד מפרש לשון זה איזהו דבר שחלבו קרב למזבח ואין כולו קרב הוי אומר זה שלמים, ומכאן דבני נח הקריבו שלמים, אבל סתם מתניתין דזבחים בסוגיין דב"נ לא הקריבו שלמים רק עולות, ולכן מפרשינן פסוק זה כמו שהעתקנו, דכונת הלשון מחלביהן – משמניהון דידהו וכמש"כ. ועיין ברמב"ם סוף הלכות אסורי מזבח פ"ז הי"א הביא מפסוק זה לסמך שצריך להביא לקרבן וכן לכל דבר הבא לשם ה' מן היפה והמשובח שבאותו המין, יעו"ש בארוכה, ומבואר לפי זה שגם הוא הכריע כמ"ד דלא הקריבו ב"נ שלמים, דלדידי' הוי הפי' מחלביהן – משמניהון, כמבואר. .
(זבחים קט"ז א') אם תיטיב וגו. תניא, איסי בן יהודה אומר, זה א' מן המקראות שאין להם הכרע גשיש לנטותם למעלה ולמטה כמו הכא דיש לפרש אם תיטיב שאת לשון סליחה, כמו נושא עון, או שאת אם לא תיטיב ולשון נשיאות עון הוא, וכמו והשיאו אותם עון אשמה (פ' נשא). כן פירש"י, ובדבר עיקר דרשא זו עי' בפי' רשב"ם ס"פ וישלח בפסוק ותמנע היתה וגו' כי הרבה תיבות בתורה שאפשר להמשיך המלה למעלה ולמטה אע"פ שאין הכרחם בחיוב. ועי' בת"י כאן שכתבו דלפי הפי' השני הו"ו דואם לא תיטיב מיותר ועי' עוד ברשב"ם שם בפסוק ואיה וענה. (יומא נ"ב ב') אם תיטיב וגו'. תניא, אמר הקב"ה לישראל, בראתי יצה"ר ובראתי לו תבלין, אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר הלוא אם תיטיב שאת דמפרש הלשון תיטיב כנוי לתורה, כמ"ש (ברכות ה' א') אין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם. ואם לאו אתם נמסרים בידו, שנאמר לפתח חטאת רובץ המפרש הלשון חטאת כנוי ליצה"ר, ובאור הלשון לפתח לפי זה נראה דמכוין למ"ש בסנהדרין צ"א ב' דיצה"ר שולט באדם משעת יציאתו לעולם, וזהו שאמר לפתח – כלומר, מיד שיצא לפתח [לאויר] העולם יצה"ר שולט בו, ואם בשנים הבאות אין עוסקין בתורה אז היצה"ר לא יזוז ממקומו. , ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר ואתה תמשל בו ונראה דר"ל אם אתה רוצה ללחום עמו אז לא לבד שאין אתה נמסר בידו, היינו שלא ישלוט בך, שזה בא ע"י העסק בתורה, אלא עוד תוכל למשול בו ולכוף אותו ולקבל שכר על זה, וכמ"ש בע"ז י"ז ב' שחכם אחד אמר לחבירו ניזל אפתחא דזונות ונכפיי' ליצרא ונקבל אגרא, וע' בתו"כ ס"פ אחרי ולפנינו שם. .
(קידושין ל' ב') ואם לא תיטיב. רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בגי גד ובני ראובן זדבר והפוכו, כמ"ש משה אם יעברו ואם לא יעברו. אינו תנאי, והיינו דכתיב אם תיטיב ואם לא תיטיב חודעת ר' חנינא בן גמליאל דלא בעינן תנאי כפול בעלמא, ושאני הכא, משום דבלא תנאי כפול הו"א אם תיטיב תקבל שכר ואם לאו לא תקבל לא שכר ולא עונש, קמ"ל תנאי כפול שאם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. –
ויש להעיר לפי מ"ש בברכות ז' א' כל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו, א"כ הי' הקב"ה מוכרח כביכול לפרש ואם לא תיטיב וכו', משום דאל"ה הי' מתקיים הלשון שאת בכל אופן שהוא, וא"כ אין ראי' מכאן לדעלמא דבעינן תנאי כפול, וי"ל דהא דאין הקב"ה חוזר מדבורו לטובה הוא רק היכא שבמניעת קיום התנאי אין עבירה, אבל היכא שבהמניעה יש עבירה אין סברא שיהי' החוטא נשכר. וראי' לזה, שהרי גם בלא תנאי אלא הבטחה סתמית אפשר שתשתנה מפני החטא, וכמ"ש בברכות ד' א' שאע"פ שהבטיח הקב"ה ליעקב ושמרתיך בכל אשר תלך בכ"ז הי' ירא שמא יגרום החטא, ודו"ק, וע' לקמן ר"פ וישלח. [שם ס"א ב'] לפתח חטאת רובץ. אמר רב, יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנא' זבובי מות וגו', ושמואל אמר, דומה לחטה, שנאמר לפתח חטאת רובץ טפירש"י לשון חטה דריש, ואולי י"ל שיש למאמר זה שייכות עם מ"ש בברכות מ' א' אילן שאכל אדה"ר חטה היה, וי"ל שממנו הושתת היצה"ר. ונראה לומר דרב ושמואל לא פליגי אהדדי, דשניהם מודיעים בזה בכלל תכונת היצה"ר שראשיתו מצער ואם לא יתגבר עליו האדם להכחידו בעודו באבו אז אחריתו ישגא וימשוך אחריו את רוח האדם וכל רגשותיו, ומתארים שניהם את ערך קטנותו בתחלתו ע"ד המליצה ותפיסת בני האדם, זה מדמהו לזבוב, קטן היצורים, וזה מדמהו לחטה, קטנה שבצמחים, ודו"ק. –
והנה זה נראה פשוט אשר בדבר מקום מושבו של יצה"ר מודה שמואל לרב שיושב בין שני מפתחי הלב, שהרי בזה לא פליג עליו, ויש להעיר נ"מ בזה לדינא במש"כ המג"א סי' תר"ז ס"ק ג' לענין סדר הודוים ביוה"כ, וז"ל, ויכה באגרוף על החזה [כתבי האר"י], ובמדרש קהלת איתא שיכה על הלב, לומר אתה גרמת לי, עכ"ל, [והוא לפנינו במ"ר קהלת פ"ז בפסוק והחי יתן אל לבו, ולמה כותשין על הלב, למימר דכולה מתמן) והנה לפי המבואר כאן דהיצה"ר יושב בין שני מפתחי הלב, והרמב"ם בפ"א מ"ח דאהלות הגבול דמפתח הלב היא החזה [לפי שבתנועת החזה תנשב הריאה על הלב והנה הוא לו כמו מפתח שיפתח דרך יכנס ממנו האויר ויצא העשן], ולפי"ז מבואר שהעיקר כמש"כ בכתבי האר"י שצריך להכות על החזה אחרי כי שם שוכן היצה"ר והוא הגורם לעבירה. ומ"ש במדרש שיכה על הלב צ"ל דלב לאו דוקא אלא חזה, ולב הוא שם הכולל גם לחזה, וכן צ"ל מ"ש בירושלמי ברכות פ"א ה"ה דהלב הוא סרסור דעבירה שהוא חומד, דהלב לאו דוקא אלא החזה, מקום משכן היצה"ר, וכן פי' הכתוב ולא תתירו אחרי לבבכם, וכהנה מלשונות הכתובים. .
(ברכות ס"א א') לפתח חטאת רובץ. אמר לי' אליהו לרב יהודה, אמריתו אמאי לא אתא משיח, והא האידנא יומא דכפורי הוא ואבעול כמה בתולתי בנהרדעא, אמר לי', הקב"ה מאי אמר, אמר לי', לפתח חטאת רובץ יפירש"י יצה"ר מחטיאו בעל כרחו, עכ"ל, ולדעתי פירוש זה אינו מרווח, דלפי"ז עדיין תשאר השאלה אמאי לא אתא משיח אחרי שאין החוטאים אשמים, כיון דהיצה"ר מחטיאם בע"כ, ולולא דבריו הי' נראה לפרש כונת המאמר של הקב"ה דבאמת החטא מעכב, והבאור הוא ע"פ מ"ש באגדה דחלק צ"ד א' דמשית יושב אפתחא דרומי ומחכה לצאת לגאול את ישראל, ומפני חטאינו מתמהמה לבא אלינו, ועל זה אמר שהקב"ה אומר ברמז דק, לפתח, כלומר לפתת הידוע ששם יושב משיח ומחכה לצאת – חטאת רובץ ומעכב עליו לצאת ממנו, ודו"ק. –
ומה שאמר האידנא יומא דכפורא ואבעלי כמה בתולתי, באמת הוא דבר פלא, שביום הקדוש והמכובד הזה יארעו מעשים מגונים כאלה בישראל, ויותר מזה תמוה הדבר שמצינו ענין עבירה זו ביום זה בכ"מ בש"ס, כמו בגיטין נ"ז א' בדקו ומצאו אב ובנו שבאו על נערה המאורסה ביוה"כ, וכ"ה בב"מ פ"ג ב', והוא דבר פלא ולא נתבאר סבת הדבר. ואפשר לומר ע"פ המבואר בסוף תענית כ"ו ב' לא היו ימים טובים לישראל כיוה"כ שבהם בנות ישראל יוצאות מקושטות וחולות בכרמים וכו', ואחרי שידוע שאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות (סוטה ז' א') לא יפלא איפה אם בין המון העם ארעו מקרים מכוערים אפילו ביום זה.
ובזה ארוחנא לתת טעם על קריאת פרשת עריות ביוה"כ, שהפוסקים עמלו למצוא טעם לקריאה זו, ולפי מש"כ הענין מבואר, שהוא כדי להזהיר את העם שלא יכשלו בקרבת עריות מסבת מאורעת היום, ואע"פ שמהראוי הי' לקרות בשחרית, אך א"א לדחות הקריאה של סדר היום, או שהיציאה לכרמים היתה לאחר תפלת המנחה. והנה בר"פ אחרי כתבנו עוד בטעם קריאת פרשה זו ביוה"כ, וכאן אין המקום נועד להאריך בזה. .
(יומא י"ט ב') לפתח חטאת רובץ. אמר רבי, דבר זה למדני אנטונינוס. יצר הרע שולט באדם משעת יציאה לעולם, שנאמר לפתח חטאת רובץ יאסימן לדבר, כי לפתח יציאתו לעולם יצה"ר שולט בו אבל לא משעת יצירה, וכהאי גונא דרשו בירושלמי ברכות פ"ג ה"ה על הפ' כי יצר לב האדם רע מנעוריו – מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער ויצא לעולם, וצ"ע ממ"ש באגדות ר"פ תולדות ויתרוצצו הבנים בקרבה, כשעברה רבקה לפני ביהמ"ד נדחק יעקב לצאת, וכשעברה לפני בית עבודת אלילים נדחק עשו לצאת, הרי דהיצר שולט באדם עודו בבטן. וקצת יש ליישב דזה גופא כלול בדברי רבקה אם כן למה זה אנכי, כלומר, מה נשתנו עלי סדרי הבריאה ששולט בהם היצר קודם זמנם. .
(סנהדרין צ"א ב') לפתח חטאת רובץ. דרש רבי שמלאי, [בשעה שהולד במעי אמו] מלמדים אותו כל התורה, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ יבמפרש חטאת מלשון חסרון וגרעון, והלשון לפתח סימן הוא לצאתו לאויר העולם וכבדרשא הקודמת. .
(נדה ל' ב') קול דמי אחיך. דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעותיו, מכאן שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, אבל דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם יגר"ל וכולן אינן בחזרה, ולא כדיני ממונות שמתכפר בממון. ונ"מ בזה דכשמקבלין עדות בדיני נפשות צריך לאיים עליהם שלא יגידו שקר, וידעו גודל האחריות שמקבלים עליהם בעדותם אשר אם יגידו שקר יחייבו בדם נקי, וע"י זה עון דמיו ודם זרעותיו תלוי בהם. .
(סנהדרין ל"ז א') קול דמי אחיך. דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך, מלמד שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים ידמפני שלא ידע במה להמיתו לכן הכה אותו בעצים ואח"כ באבנים. .
(שם שם) קול דמי אחיך. אמר רב יהודה ברי' דרב חייא, [דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך] מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות פצעים פצעים שלא הי' יודע מהיכן נשמה יוצאת עד שהגיע לצוארו טוכך פירש"י דדריש כי מלשון דמי, ולכן הוספנו במוסגר דם לא נאמר אלא דמי, וע' במפרשים. .
(שם שם) גדול עוני מנשוא. ת"ר, קין בא בעלילה לפני הקב"ה, דכתיב גדול עוני מנשוא, אמר לפניו, רבש"ע, כלום גדול עוני מששים רבוא שעתידים לחטוא לפניך ואתה סולח להם טזמפרש דמה שאמר קין גדול עוני מנשוא הוא בלשון תמיהה ולא בלשון הודאה, אבל במ"ר איתא שהתודה קין שגדול עונו אף מחטא אדה"ר, יעו"ש. ונראה דהגמרא והמדרש בזה לשיטתייהו, דבסנהדרין ל"ז ב' דרשו בענין קין דגלות מכפרת עון מחצה, מעיקרא כתיב והייתי נע ונד ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד [ויובא בסמוך], ובמ"ר ויקרא פ"י אמרו בענין זה הלשון תשובה עושה מחצה, וא"כ הגמרא דס"ל דקין לא אמר בלשון הודאה לכן דרשו גלות מכפרת עון מחצה, והמ"ר דס"ל שהתודה ועשה תשובה דריש תשובה עושה מחצה, ודו"ק. .
(שם ק"א ב') גדול עוני מנשוא. תניא, בשפיכות דמים כתיב גדול עוני מנשוא, ובלשון הרע כתיב (תהלים י"ב) לשון מדברת גדולות, ללמדך שכל המספר לשה"ר מגדיל עונו כנגד עון שפיכות דמים יזומפרש דכן מגדיל עונו כנגד גלע"ר דכתיב בזה (פ' וישב) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וכנגד ע"ז דכתיב בה (פ' תשא) חטא העם הזה חטאה גדולה, ונראה כלל הבאור בזה דע"י לשה"ר אפשר לבא לכל אלה החטאים, ולכן דנו את המספר לשה"ר כגורם לעבירות אלו. .
(ערכין ט"ו ב') גדול עוני מנשוא. מלמד ששפיכות דמים הוא אחד מן הדברים שנפרעין מן האדם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, דכתיב ויאמר קין גדול עוני מנשוא יחנראה הכונה דכיון דהודה קין שגדול עונו מנשוא, והיינו שאי אפשר כלל למחול על זה, דאע"פ שנענש בגלות אפ"ה העון במקומו עומד ועוד יפרעו ממנו בעוה"ב, וכמו שדרשו הפסוק דפ' שלח הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, שהנפש נכרתת ועדיין עונה בה, עיי"ש לפנינו. .
(ירושלמי סאה פ"א ה"א) כל מצאי יהרגני. אמר רבי אלכסנדרי, כיון שהגיע קצו של אדם הכל מושלים בו, שנאמר והיה כל מצאי יהרגנו יטפי' הר"ן ואפילו יתוש ואפילו זבוב, עכ"ל. וטעם הענין משום דכשהגיע זמנו למות סר מאתו צלם אלהים, ואמרו בב"ר פ' ח' דמי שהוא בצלם אלהים שולט בזה שאינו בצלם, ואם כן מכיון שסר מאתו הצלם ממילא שולטים בו כל הברואים שבכולם יש כח החיוני שהוא חלק אלוה ממעל. והר"ן כתב טעם אחר בזה. .
(נדרים ס"א א') וישב בארץ נוד. א"ר יהודה בריה דרב חייא, גלות מכפרת עון מחצה, מעיקרא כתיב והייתי נע ונד ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד ככפי הנראה מפרש הלשון וישב בארץ נוד, כלומר, וישב בארץ – כשהוא נוד, והיינו דהמלה נוד אינה שם הארץ אלא תואר אל ערך הישיבה איך ישב. וע' מה שכתבנו השייך לדרשא זו לעיל בפ' י"ג אות ט"ז. .
(סנהדרין ל"ז ב') עדה וצלה. עדה – שהיה מתעדן בגופה, וצלה – שהיה יושב בצלה של בנים כאכך היו בני דור המבול עושין, לוקחין שתי נשים, אחת לצרכם ואחת לפו"ר להעמיד תולדות, וזו שלצרכם היו מעדנין ומבשמין, ולא כן זו שלפו"ר, וזו היא כונת דרשת הירושלמי שלפנינו. ובמ"ר איתא בהיפך, עדה שהיתה עדה מיני', וצלה – שהיתה יושבת בצלו לתענוג, ופי' עדה מיני' – הרה ממנו, דתרגום ותהר – ועדיאת. ונראה עיקר גירסת המדרש, שהרי כתיב ותלד עדה, משמע שעדה היתה מתחלה לפו"ר, ואע"פ דכתיב וצלה ילדה גם היא, אך כבר כתבו בעלי שמוש הלשון דהלשון גם הוא מורה על קדמות הענין הסמוך לו [ע' בפי' הרוו"ה לפ' והבל הביא גם הוא וכ"כ בס' פענח רזא], והכונה שילדה קודם שנשאת ללמך או קודם שיחדה לו לצלו. וגם ראי' לגירסת המ"ר, שהרי מצינו ס"פ וישלח שם אשת עשו – עדה, וחשיב שם הכתוב את הבנים אשר ילדה, הרי דשם עדה יונח על בעלת בנים. .
(ירושלמי יבמות פ"ו ה"ה) נשי למך. נשי מבעי לי', אלא משתעי קרא הכי, ודכותה (פ' וירא) וה' המטיר על סדום ועל עמודה גפרית ואש מאת ה', מאתו מבעי לי', אלא משתעי קרא הכי כבנראה כונת הלשון משתעי קרא הכי ע"פ מ"ש במ"ר פ' וירא (פ' נ"א), א"ר יצחק, בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שההדיוט מזכיר שמו ב' פעמים בפסוק אחד, בתורה – ויאמר למך לנשיו נשי למך, נשי מבעי לי' וכו', וא"כ כש"כ הקב"ה, יעו"ש, והכונה היא שכן הוא מדרך הכבוד. .
(סנהדרין ל"ח ב') וידע אדם. כשמת בנו של ר' יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו, אמר לי' ר"א, אדה"ר היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין שנאמר וידע אדם עוד את אשתו, אף אתה קבל תנחומין כגהבן שמת לאדה"ר הוא הבל, ויתכן דסמיך ענין תנחומין על הלשון וידע וגו' דוגמת הלשון והענין דכתיב בדוד המלך אחרי מות בנו וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה. ובאור הענין אף אתה קבל תנחומין נראה דר"ל דמן אדה"ר אנו למדין לסדר טבעי חיי האנשים מנהגיהם וסדריהם, ומכיון שאדה"ר קיבל תנחומין ש"מ שכן הוא טבע העולם ולכן חייב כל אדם לנהוג כן אחריו [אדר"נ פ' י"ד]

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך